( חדש: יש גם פודקאסט בספוטיפיי ובגוגל פודקאסטס מומלץ להתחיל מפרק 1 )
'התעוררות' היא לא מתוך החוויה הרגילה של החיים, להיפך, ההתעוררות היא מתוך הפנטזיה שיש משהו אחר יותר טוב מהחוויה הרגילה של החיים.
חיפוש עצמי:
בכל האופניים והפרקטיקות שבהן מקובל לעשות "חיפוש העצמי" נראה שיש פספוס משווע, נדמה כאילו אני מחפש את עצמי, מנסה להבין מה האני האמיתי, אבל בעצם אני מנסה להגיע לאושר.
אני יכול להיות בטוח שאני מנסה להתחקות אחר "האמת הפנימית שלי" אבל בלי לשים לב אני בעצם מחפש הקלה לסבל, מנסה להגיע למקום אחר, יותר טוב, וכבר כאן אני בעצם לא מחפש את עצמי אלא מחפש מפלט מעצמי.
הרוחניות והחיפוש העצמי ואולי כל שאיפה שעולה בנו היא בעצם נהירה אחר פנטזיה, שיש משהו יותר טוב ממה שכבר קורה עכשיו.
אני עושה מדיטציה כדי 'פשוט להיות' כאשר בכל מקרה אין אפשרות לא להיות.
אני נושם כך וכך, כאילו יש דרך יותר נעלה לנשום.
ולפעמים אני שם לב שאני "מודע" - ונדמה לי שרק אותו הרגע אני נכון רק אז אני ראוי.
במקום לראות ישירות פשוט את מה שיש עכשיו, ללא טוב ורע, ללא מטרה, אנחנו מסתכלים דרך שכבות אופטיות מעוותות של מה ראוי שיהיה, מה כדאי לי שיהיה, מה שיכול היה להיות - כולם דימיונות.
אפשר לתמצת את הסבל שבחיפוש, בתיאור הכשל המהותי שבו, שהרי כל מי שנמצא בחיפוש עצמי בעצם מחפש עצמי שיותר נעים לחיות בעורו ולא את מה שכבר נמצא כאן עכשיו. כמה סבל מובנה יש בניסיון להיות אחרת ממה שיש עכשיו, איזו טרגדיה היא הרדיפה אחר מטרה דמיונית.
איך נגלה מה באמת יש, אם למעשה אנחנו מחפשים הקלה.
רוצה למצוא את עצמך? הנה אתה!
אז מה יש:
מה שיש זה באופן הרגיל ביותר מה שעולה עכשיו, צלילים מראות, תחושות, מחשבות - וזהו, אין מעבר לזה דבר.
כל מה שיש כבר התקבל ואינו זקוק לקבלה, כי מה שיש, כבר כשעלה, הוא הקבלה. והכל - ללא תנאי, ללא מוסר, ללא תלות בטוב או רע, ללא מטרה.
ומה שיש - לא חייב בהכרח להיות אני.
בתוך הכאוס של מה שיש עולות מחשבות, אשליות, שיש כאן בפנים אדם המנהל את חייו.
מחשבות הן כמו מזג אויר, באות והולכות, ללא שליטה, המחשבות הן לא אני. נכון, רק אצלי בראש הן עולות אבל זה לא אומר שהן אני.
אשליית האני מקיימת את עצמה, המחשבות מחזקות את רעיון קיום האני: "הכל קורה לי ואני מקיים את חיי".
'אני' הוא מבנה מחשבתי שמאשרר את עצמו בהיזון חוזר, שוב ושוב, במחשבה שלוקחת בעלות על רגש, ה׳אני׳ מנכס לעצמו ובונה סיפור סביב הרגש, יוצר לולאה סגורה של הפחת חיים ברעיון ה׳אני׳.
כך ה׳אני׳ ממשיך לדעת שהוא קיים ומתקיים כדי לדעת, לדעת שהוא שולט שהוא מחליט.
החוויה היא כלכך עוצמתית עד לכדי ממש תחושה פיסית של קיום פנימי.
אשליה זו, מאז שנדמה לה שהיא מודעת לעצמה, חייה בן אנשים אחרים שנדמה שגם מאמינים לה, וכשכולם מסכימים ללא עוררין לגבי אותה אשליה - אז היא כבר מוגדרת כמציאות.
אבל זו לא מציאות, זו עדיין אשליה שמוסכמת ומתוחזקת על ידי כולם.
יש אנשים, שלא מצליחים ליישב את חווית הקיום שלהם עם הנחת היסוד שבקיום ה'אני', יש כאלה שחוסר מנוחה קיומי טורד אותם והם מרגישים שהסיפור שלהם, סיפור ה 'אני' מלא חורים ומוסבר באופן מאולץ כך שלעיתים העלילה לא עובדת.
לאט לאט נפרמת רשת הביטחון של הנפש שהיא ה'אני'.
או, שכרעם ביום בהיר נגלה להם שהם אינם.
מה זה נון דואליטי:
שלילה של הרעיון שיש שניים במציאות: לפי הרעיון שיש שניים - האחד הוא אני והשני הוא העולם שמחוץ לי. ז״א אני נפרד מהטבע במובן העקרוני, הטבע הוא דבר פראי ובלתי נשלט, המתנהל בכאוס ולעומתו אני ישות נפרד בעלת מודעות אשר (באורך קסם) ניחנת ביכולת להחליט ולשלוט ולנהל את חייה.
ע״פ נון-דואליטי, חווית המודעות והשליטה היא אשלייה, האדם הוא חלק מהטבע הוא לא מקיים את חייו, החיים מקיימים דרכו, הוא לא שולט במחשבותיו או מחליט על דבר, אלא פועל וחושב ואח״כ מופיעה אשלייה של מודעות שמנכס את הפעולות לעצמה, מספרת לעצמה את הסיפור שהיא חוללה את הפעולות והמחשבות. כנראה יש בתופעה הזו יעילות אבולוציונית אבל זה לא אומר שזה לא אשליה.
הסבר אחר שני מרגיש שעוזר לי להבין מה זה דואליות הוא דווקא לראות את שני הדברים כיישויות החיות במודעות שלי, לאורך השנים נוכחתי לדעתי שבעצם כל הזמן אני מתווכח עם עצמי, כועס על עצמי, מבקר אותי, מבטיח לעצמי הבטחות (אולי משהו שדתיים עושים עם אלהים), מנהל התמקחויות שלמות בפנים כאשר למעשה ששתי הישויות הן בעצם אותו אחד. כל הדיבור הפנימי הזה מיותר.
נון דואליטי (אי שניות בעברית) היא כותרת מטעה ככל הכותרות, לתיאור הנושא הזה, אבל כנראה לא תהיה כותרת יותר טובה וזו כבר מוכרת בעולם, כשם שמצביע על הדבר שאני רוצה לכתוב עליו כאן. בכל אופן אי אפשר לדבר על זה ממש, זה הכל וזה כלום, אפשר רק להצביע לכיוון, לרמז עליו ואולי משהו יתעורר במוח, אולי זה יצלצל מוכר.
אני רוצה לכתוב כאן על אפשרות אחרת של תפיסת מציאות, תפיסת עצמי השונה ממה שכולנו מכירים ורגילים אליה, תפיסת מציאות שיכולה להשתנות אצל אדם ובמסגרת השינוי הוא מכיר בכך, או נוחתת עליו ההכרה, שהוא לא מה שתמיד חשב שהוא, הוא אינו מפעיל את עצמו ופועל בחייו - אלא חייו קורים מאליהם, מחשבותיו אינן שלו - אלא הן דבר שעולה במוחו. האדם לא יוצר דבר, דברים נוצרים.
תפיסת המציאות הקודמת של האדם, שבא חשב שהוא שולט, פתאום מתפוגגת, מצב זה, מצד אחד מביא הקלה גדולה ומצד שני דבר לא השתנה.
אותו אירוע של שינוי לכאורה, נהוג להיקרא ״הארה״ או ״התעוררות״ (enlightenment, awakening, liberation).
כמו הכותרת ״נון דואליטי״ גם מושגים אלה מבלבלים ביותר ויש לדייק בפירוק שלהם - זה מה שאנסה לעשות בכתיבה כאן.
המושג נון דואליטי מצביע על הדבר היחידי שאינו מדומיין, על מה שיש, מה שעולה עכשיו, בחושים, במחשבות, זה הדבר היחיד שיש, זה לא אני, זה מה שקורה.
נון דואליטי מובהק:
למעט מספר מצומצם של כותבים ודוברים שאני מכיר, בינהם Tony Parsons, Jim Newman, Andreas Muller, Kenneth Madden, הרוב המכריע של העוסקים בנושא שכותרתו ״נון דואליטי״, חוטאים למהות העניין.
כשמדברים על ״אין-אני״ (No Self) מתוך מקום נקי ומהימן, יש לדייק בניסוח ואפשר למצוא דוברים רבים ואין ספור טקסטים מבולבלים ומבלבלים אשר מדברים על ״אין-אני״ וסותרים את עצמם, בין אם בטיעונים ובין אם ב-settings של המפגש שמעביר את המסר הסותר.
אם הדובר אומר ״אין-אני״ ובה בעת מעביר את המסר שצריך להבין את זה, להפנים או לקבל את זה - אז הוא סותר את עצמו באופן שלא רק חוטא למסר, אלא גם מחזק את האשלית ה׳אני׳ אצל שומעיו.
אם ניתנת המלצה, עצה או כל צורה של תירגול, אז מדובר במסר שמכיר בכך שיש בשומע אדם, שיכול להבין משהו, שיכול לתרגל ולעשות משהו בנוגע לזה.
אם הדובר מעניק תחושה שהוא יודע משהו שאתה לא, שהוא הבין משהו, שיש בו איזו גדולה - אז הוא כנראה לא מבין על מה הוא מדבר.
אם עולה התחושה שיש לאן להגיע, שהארה היא מקום יותר טוב ממה שיש עכשיו, אז הדובר משלה את השומע ומהדק את הכלא שסביבו.
לא רק שאין משהו אחר יותר טוב ממה שיש עכשיו ולא רק שאין בכם את היכולת לעשות דבר כדי להגיע למשהו יותר טוב - אלא שאין אף אחד בכם בפנים שיכול לפעול לכיוון זה, אין בפנים אף אחד ששומע. אין בכם בפנים אף אחד שקורא את המילים האלה.
בדיון בנון דואליטי, השואף להיות נקי עד כמה שניתן, יעלה מסר שיוצא מכלום ומכוון לכלום. מסר שמדבר על האפשרות של הארה אבל לא מאמין שיש מישהו מואר, שיש מישהו שיכול לעשות משהו לגבי זה, למעשה אף אחד לא שומע את המסר והוא לא יוצא מאף אחד.
מסר כזה יהיה ללא תשובות והנחיות ולרוב יהיה מלווה בהומור כי ל׳אני׳ זה נשמע מטורף ומגוחך.
ההכרה בכך שכל מה שיש זה רק מה שיש, שופכת אור על הסיפור המפוקפק שנקרא ׳אני׳. נגלה פער דרמטי בין החשיבות העצמית שאנו נוהגים להתבוסס בה בחיינו ובין האקראיות חסרת ההכוונה שבה הדברים הכי ״משמעותיים״ בחיינו מתפתחים.
בראותינו את זה, קשה לקחת ברצינות כל התנהגות אנושית.
(אני מניח שההצעה ש״כל מה שיש זה מה שיש״ היא די מעורפלת בשלב זה של הקריאה, אנסה להגיע ולהתיחס לזה כמה שיותר מוקדם).
למי הטקסט מיועד:
טקסט זה מיועד למי שמחפש להבין מהם ״הארה״, ״התעוררות״ ו״אין אני״, מי שמעוניין להתחקות אחר קו המחשבה אל המקור שלו - ולגלות שום דבר.
לא יינתנו כאן תשובות ופתרונות המניחים את הדעת, אלא יוצע שהדעת לא תנוח לעולם וזו אינה בעיה. גם לא תוצג בעיה אחרת, אלא רק שהבעיה היא אשליה.
אני פונה אל אותם חסרי מנוח שמרגישים, שמשהו מהותי בפרספטיבה שלנו על העולם, לא יושב נכון. משהו לא מסתדר בדבר הזה שנקרא אני. אני שמנסה לנהל את חייו ונדמה שמשהו לא עובד. אני שמפעיל מאמצים כבירים, להשתנות, להבין וללמוד את עצמו אך עדיין יש פער שלא נסגר ביכולת לשלוט ולכוון את עצמו, פער שהוא כמו חור בעלילה.
אני כותב אל אנשים שחשים כמיהה, שקטה אך עוצמתית, למשהו לא מוגדר, לשיבה הביתה, מי שחש חלל בנפשו אך יודע שכל הישג או שינוי בחייו לא יצליח למלאו.
סיבות אפשריות לכתיבה:
אני כנראה כותב את הטקסט הזה ממספר סיבות:
הנושא הזה מרתק ומפעים אותי. מזעזע ומקסים לראות את הפער החמקמק בין ההבנה שלנו את המציאות ובין המציאות היחידה שיש, שאינה כרוכה בהבנה.
האתגר לכתוב ולנסח את הדברים מפעיל אצלי את ההתרגשות והפתיחות ומהדהד את הקבלה, האהבה למה שיש, זה נעים ומשמח.
אני מקווה שהכתיבה, אם תוביל לכך שאחרים יקראו ויתחברו לזה, תיצור שיח מקומי ובעברית שיכול להיות בסיס לשיתוף של הרעיונות שעולים וזה יוסיף על העונג שלי מהעיסוק בנושא זה.
כמוכן, כשאני נזכר בראשית ימי כ׳מחפש׳, אני מודה למזלי הטוב שהביא אותי די מהר למקורות אשר נושאים מסר דומה, ונחסכו ממני הרבה תלאות והרפתקאות רוחניות מפוקפקות ומטעות. גם היום (2020) יש מספר מועט (4) של אנשים שמעבירים מסר זה, ואף אחד מהם לא דובר עברית ולא מגיע לישראל, לכן אני חושב שזה יהיה ״שירות טוב״ לאותם אשר כמוני, חיפשו תקציר ישיר ולוגי לאותו ״גביע קדוש״ רוחני מדובר, או יותר נכון להיעדרו.
אני משתדל להעביר את המילים באופן ישיר וחד משמעי, אם אתם מפרשים את הטקסט סימן שהלכתם רחוק מדי, אם אתם מנסים להבין סימן שפספסתם את הכוונה הפשוטה.
הטקסט הזה חי ומשתנה, הוא נכתב כבר כמה שנים ואני אמשיך לדייק אותו ולהוסיף עליו, לא לפי רצף כרונולוגי אלא היכן שמתאים בתוכן.
הבעיה לכאורה:
הבעיה היא שאין בעיה, וכשאין בעיה אין מה לפתור, ואדם, כמנהגו, הופך את זה לבעיה, כמו כלב שרודף אחרי זנבו, המחפש פתרון - בעצם באקט החיפוש יוצר את הבעיה.
אני לא מומחה באבולוציה, אבל נדמה לי ש״חוסר שקט״, או ה״דחיה ממה שיש כאן עכשיו״ היא כמו תכונה גנטית, חיווט במוח שפוקד - ׳לא להיות כאן׳, לא להיות בסדר עם מה שעכשיו, כתכונה גנטית זה אפקטיבי, הרי לאבולוציה לא אכפת מאיתנו, מאיך אנחנו מרגישים ואם אנו סובלים מהחוויה של הדחיה של כאן ועכשיו. ויחד עם זה, זן מוצלח ששורד, הוא כזה שלא מרפה אף פעם, שתמיד צריך לשאוף ליותר, סובייקטיבית וקטגורית, ללא קשר למציאות, תכונה גנטית מנצחת תהיה תמיד לבקר ולשפר. כברירת מחדל להיות לא שלם עם מה שיש עכשיו, אפילו אם מה שיש עכשיו הוא בסדר גמור.
לאבולוציה לא אכפת מהאושר שלנו, להיפך, הסבל שלנו, גם אם אינו מבוסס על נתונים אובייקטיביים, יכול למנף פעולות יעילות לשיפור השרידות, וכך בני אדם מחווטים לפתור, גם כאשר אין בעיה.
מצב הבסיס של האדם הוא ״לא להיות בסדר עם מה שיש עכשיו״. לזוז, להשתנות, לחפש תמיד משהו יותר טוב כהגדרה בסיסית של פעולת האדם, ללא קשר למציאות - למעשה אנחנו לא רואים את המציאות.
כשם שהעיניים שלנו לא רואות את המציאות אלא את המופע היעיל ביותר במוח שמאפשר לנו את השרידות האבולוציונית - כך גם ב״תפיסת ״המציאות״ שלנו - זו לא ה״מציאות״ שאנו תופסים אלא שבאופן הסובייקטיבי שאנחנו תופסים אותה, תמיד בביקורת ודחיה, מתחבאת לה תכונה גנטית מוצלחת.
כך נדמה שתמיד ״יש בעיה״, אנחנו מוכוונים להיות במצב תמידי של ״יש בעיה״, כלומר מה שיש עכשיו הוא לא טוב, אנחנו חיים בחוויה של דחיה ממה שיש עכשיו, מן חוסר סבלנות תמידי, דחיה של מצבים ושל מקומות, דחיה של אנשים, של רגשות, של מחשבות, זו צורת קיום שמשכללת את האדם ומפיקה ממנו את מירב התועלת, אבל גם זו דרך לא נעימה לחיות, שמעלה סבל רב.
אותו מנגנון של דחיה, כחלק מיעילותו, עולה במוחנו כמופע של ״מודעות״ מדומיינת, אשליה של שליטה, אשליה של ניהול עצמי, ניהול שמחזיק ברעיונות מקדמים כמו תקווה, שאיפה, הצלחה... סיפורים רבים שמתחזקים את הסיפור הדימיוני שנדרש כדי להצדיק את ״לא להיות כאן ועכשיו״.
חוסר הסבלנות, הדחיה התמידית של מה שעכשיו, אותה פקעת של עצבנות, שזורה כל כך עמוק בהוויתינו בנימי עצבינו, שאיננו מבחינים בה כלל, זו חוויה כלכך קדומה מראשית ימינו שהיא כבר מזוהה כאופי הבסיס של חווית הקיום, הצלחתו הגדולה טמונה בכך שהוא גורם לנו להזדהות מוחלטת עם הסיפור. הסיפור שמשרת את מטרתו, הסיפור שהוא אם כל ה׳ממים׳, הסיפור הדמיוני שנקרא ׳אני׳.
כוחו של הסיפור המשתכפל, הוא בכך שכל ניסיון להתנגד אליו רק מחזק אותו... אם הייתה דרך אקטיבית לוותר על ה׳אני׳ היא הייתה לשחרר, אבל כמובן לבצע את הפעולה ״לשחרר״ זה בדיוק ההפך, זה להאמין שיש מישהו שיכול לשחרר או שיש מה להשתחרר ממנו. כך ה׳אני׳ שמאמין שהוא המפעיל, הוא המנווט את חייו, לא יכול לקבל שהוא אשליה, כי בנסיון להתמודד עם זה, לפצח את זה, אם במדיטציה בסמים, ברכישת חוויות רוחניות ואפילו רק בנסיון להבין - הוא מאשש ומחזק יותר את אשלית האני, האשליה שהוא קיים ויכול לפעול כדי להגיע למקום אחר ממה שיש עכשיו.
ה׳אני׳, אם באמת ניכר שהוא אשליה אז מיד ניכר גם שהוא אינו בעיה.
ובכך, בבילבול הזה, רוב האנשים חשים את הסבל ומאמינים שמקורו בסיפור. כאשר למעשה מקורו באמונה ובהזדהות עם הסיפור.
קבלה ללא תנאי - אהבה ללא תנאי.
דרך נוספת לתאר נון דואליטי היא ״קבלה ללא תנאי״ (Unconditional Acceptance).
כאשר ניכר שיש קבלה לכל מה שיש, לכל מה שקורה מסביב, וגם למחשבות ורגשות שעולות בי.
קבלה ללא תנאי, של כל מה שיש ומה שעולה בי, זה לא משהו שאפשר לעשות, אין בפנים מי שיעשה את זה, קבלה ללא תנאי זה לא משהו שצריך להיות - למעשה כאשר יש קבלה ללא תנאי הכל מתמוסס ואין משמעות בכלל לקבלה ללא תנאי, יש פשוט מה שיש.
לקבל הכל או לא, אלה רק מחשבות, מחשבות שאומרות שיש אדם שיכול לקבל או לא לקבל. קבלה ללא תנאי היא מרחב שנוצר לכל מה שעולה, כולל המחשבה שאין מרחב, כולל המחשבה שאין קבלה.
קבלה ללא תנאי יוצרת מרחב שאפשר כמעט לחוש, היא מקבלת גם שלא חשים את המרחב, כל מה שיש, זה מה שיש, כל מה שעולה - מתקבל, כל מה שלא עולה הוא דמיון, אשליה, מה שיש זה מחשבה שאומרת כל דבר.
קבלה ללא תנאי יכולה להעניק תחושה של אהבה ללא תנאי, להכל, הכרה במרחב אינטימי חובק-כל, שמכיר תודה וחש אהבה כלפי הכל, קבלה ללא תנאי יכולה גם לא לחוש אהבה, יכולה לחוש ניכור וכעס… קבלה ללא תנאי היא כל כך ללא תנאי שהכעס יכול לעלות אפילו ביתר-שאת מאי פעם. יש מקום לאהבה ויש מקום לרגשות ״שליליים״ באותו אופן. אין טוב ורע -אין תנאי, כי כל מה שיש זה מה שיש.
נון-דואליטי, התעוררות, קבלה ללא תנאי, זה כבר מה שיש עכשיו, כמו שזה, בדיוק ככה, וכדי שזה יהיה אין תנאי ש׳אני׳ אבין את זה או אקבל את זה.. ׳אני׳ לעולם לא אקבל את זה, ׳אני׳ לעולם לא אדע את זה. ובכל אופן ׳אני׳ לא רלוונטי לזה.
האדם נוהג לחלק ולקטלג הכל, מה טוב ומה רע, מה נחשב גבוה ומה נמוך, מה ראוי ומה לא, כנראה שהפעולה הזו נותנת אשליה של ביטחון. מי שידע להבדיל מה טוב ומה לא, יצליח לשלוט יותר במצבו, אולי זה משרת אשליה של שליטה, אבל לנפש האדם זה מסב סבל רב.
כמות האנרגיה המושקעת במחשבות, במתח ובחרדה סביב ביקורת העצמית, היא עצומה. במיוחד באכיפה העצמית, העונש שאדם כופה על עצמו, הבושה, החרטה וההלקאה העצמית.
סבל רב נגזר מרגשות טיבעיים שרוצים לבוא לידיי ביטוי אבל לא מאושרים, לא מתקבלים, נדחקים ודוחקים את הנפש.
כשהכל מתקבל אז המנגנונים השיפוטיים כבר לא צריכים לפעול, לא צריך להיות על המשמר של התיוג והקיטלוג, מה טוב ומה רע, איזו מחשבה היא לגיטימית ואיזה לא, או האם כשעולה רגש יש לדחוק אותו או לתת לו מקום.
כשאדם מאמין שהוא פועל והוא מנווט את חייו כדי ליצור מצבים יותר טובים לעצמו, האחריות העצומה, שמוטלת בהחלטה מה לקבל ומה לא, היא מורטת עצבים ומטריפה את הדעת.
טריק מקסים ונאיבי, שהמוח והפסיכולוגיה המקובלת מקדמים, אומר לנו לחשוב כך: ״אני אקבל את הסבל ואתן לו מקום וכך הוא יעבור יותר מהר״, חשיבה כזאת היא כמובן סתירה, היא קבלה של מה שיש בתנאי שזה יחלוף מהר, זו בעצם דחיה, לא קבלה אמיתית, זה חלק מההתנהגות הכל כך נפוצה, שאנשים לא נותנים עליה את הדעת, שבה אנו כל הזמן, באלף דרכים שונות, מתמקחים במוחנו עם איזה ישות מדומיינת, כמו ילדים קטנים מייללים, מול מציאות שרירותית שלא מוצאת חן בעינינו, אנחנו רגילים לדמיין במוחנו סט של תנאים, הבטחות, תקוות, אמונות וקישקושים למיניהם, מיקרו הבלחות של מחשבות קטנות וגחמתיות, בהן יש מן ההתמקחות עם משהו מדומיין לגבי תנאי החיים ההנוכחיים.
אותן אינספור התמקחויות הן הדחיה של כאן ועכשיו, הן חוסר הקבלה של מה שיש.
אינספור התמקחויות עם ישות מדומיינת, כאילו למישהו אכפת מאיתנו, כאילו מישהו שם לב אלינו… החדשות הטובות ביותר שאפשר לומר לאדם הן: ״אף אחד לא באמת רואה אותך״… אתה יכול להירגע.
https://www.nondualityisrael.com/
אני עידן, צרו קשר
זהו... אין דבר מעבר לזה... זה מה שיש.